אין לי בעיה עם זה
(סיפור לא רק לגדולים)
מאת-גלית שדה
לפני שנים רבות, ביער קסום ויפה, חיה לה בת יער קטנה וטובה.
לבת היער הקטנה לא היה בית קבוע משלה. לעתים היית פוגש אותה בין ענפי העצים העתיקים, לעתים היתה מרחפת לה בשמים. פעם אחת, בכלל ראיתי אותה ישנה על עלה חבצלת במרכז הביצה.
היה בבת היער משהו מיוחד- היא תמיד נראתה מחויכת ומגויסת לעזור לכל חי, כאילו אין לה בעיה עם שום דבר בעולם. למעשה, זה היה אחד המשפטים שהכי איפיינו אותה. לא משנה מתי ואיפה פגשת אותה, תמיד היא חייכה ואמרה לכל בקשה- "בכיף, אין לי בעיה עם זה!"
בת היער עוררה בי סקרנות גדולה, איך זה יכול להיות שתמיד אין לה בעיה עם שום דבר?! הרי לכל אחד יש בעיות, לפחות לפעמים, אפילו קטנות או קטנטנות. אבל מעולם לא פגשתי מישהו שאף פעם! אין לו בעיה! עם שום דבר! בכלל…
החלטתי שאני חייב לגלות מה הסוד של בת היער, איך היא מצליחה לעשות יותר ויותר דברים, ובמקביל- להשאר תמיד מלאת כח וקורנת אור.
אבל איך אגלה את הסוד? החלטתי לעקוב אחר צעדיה, כך אוכל ללמוד את דרכיה מבלי להפריע לה בעת הנתינה לאחרים, והרי זה מבורך. לכל מקום אליו הלכה, הלכתי בשקט גם אני.
עם הנץ החמה חיכיתי בשקט ליד המקום בו העבירה את שנת הלילה. ראיתי איך היא מתמתחת לה, פורשת את כנפיה היפות ועפה לה לדרכה.
ראשון, פגשה את הסנאי בעודו סוחב על גבו שק גדול של אגוזים. הוא נראה היה לבת היער עייף, לכן הציעה לו עזרה עם סחיבת המשא. "באמת? תוכלי לעזור לי עם זה?" שאל הסנאי, "ברור" ענתה בת היער בחיוך גדול, "אין לי בעיה עם זה". הסנאי שמח מאד! בת היער העבירה עבורו את השק הישר אל ביתו שעל העץ. הסנאי הודה לבת היער הקטנה, והיא המשיכה בדרכה.
שניה, פגשה את הזאבה הלבנה שהיתה בדרכה אל גוריה, ופיה מלא בטרף עבורם. אך מאחר ולזאבה היו גורים רבים, נאלצה הזאבה לצאת שוב ושוב לתור אחר ציד, וכמעט ולא יכלה להשאר לשמור על הקטנים.
בת היער שאלה את הזאבה- "במה תרצי שאעזור לך? בשמירה על הגורים או בציד?" הזאבה המותשת הודתה לה על שאלתה, וביקשה ממנה עזרה בהבאת מזון לגוריה, כך תוכל היא לנוח איתם מעט.
האמת היא, שבת היער הכי רצתה להשאר עם הגורים החמודים והרכים, אבל מאחר ונתנה לזאבה את הבחירה, הקפידה להסתיר את אכזבתה, ורק אמרה בחיוך- "בשמחה, אין לי בעיה עם זה". בת היער יצאה שוב ושוב להביא מזון, עד ששבעו כולם. הם הודו לה בחיבוק פרוותי ונעים, ונפרדו לשלום.
לא עבר זמן רב, עד שעזרה להחזיר פיון קטן שאיבד את דרכו הביתה, להשגיח על ילדיה של פיית המים שנאלצה לצאת ולכבות שריפה שפרצה ביער, בקיצור- די מהר גיליתי שלעקוב אחר מעשיה, כשתמיד "אין לה בעיה" עם כלום, זה סיפור די קשה ומתיש…
לנוכח חויות היום, עלתה בי גם השאלה- אם כך נראים ימיה, כשהיא עוזרת כל הזמן בכל מקום וללא הרף, איך היא מצליחה למצוא כח לכל אלה? ועוד תמיד תמיד כשחיוך פרוס על פניה?
עייף ורצוץ מיום התצפית הקשה, נפלתי לשינה עמוקה.
למחרת, שוב קמה בת היער הקטנה, שוב מתחה את גופה הקטן, ושוב- יצאה ליום שהיה די דומה לקודמו. עם זאת, שמתי לב שמשהו משתנה בבת היער הקסומה, משהו שחבריה לא ראו או זיהו, והתלבטתי אם היא עצמה שמה לב אליו בכלל…
בכל פעם שבת היער הציעה עזרה- כנפיה נמתחו וצבעיהן בהקו וקרנו לכל עבר, אבל- מנתינה לנתינה הלכו ודהו מעט הצבעים על כנפיה, מה שהקשה עליה במעופה. אבל בגלל ש"אין לה בעיה" עם שום דבר, היא הקפידה לא לשתף את רגעי הקושי שלה עם אף אחד.
כשהיו שואלים אותה לעתים- איך לא נגמר לה הכח לתת כל הזמן? היתה מחייכת ועונה- "יש לי בעולם 3 מתנות יקרות לי במיוחד, שעוזרות לי לחדש שוב ושוב את כוחותיי:
האחת, היא חיבוקים. זה בטח נשמע קצת מטופש, הרי כמעט כל אחד אוהב חיבוקים, אבל עבורי זה אף פעם לא "סתם" חיבוק. כל פעם שאני מחבקת או מקבלת חיבוק, אני עוצמת את עיניי חזק חזק, מתרפקת על החמימות וקירבת הלב, וכמו במטה קסמים צבעי כנפיי מתעצמים וזוהרים עוד יותר.
השניה, היא אהבה- אהבה לעולם, לחבריי, למשפחתי ולכל מי ומה שאני פוגשת בדרכי. האהבה מחזקת את אלה אותם אני אוהבת, וכן אהבתי אליהם מחזקת גם אותי חזרה.
השלישית, היא המסקרנת מכולם… יום אחד, בעודי מתעופפת לי ביער, ראיתי פרח מיוחד שמשך את תשומת ליבי. כל יום אני באה לבקר את הפרח, מתבוננת בו, מרגישה שכוחותיי מתמלאים מחדש, מודה לו וממשיכה בדרכי. לא פעם ניסיתי לשאול אותו- מיהו? ומהו? אך הפרח, מעולם לא ענה".
כך ענתה בת היער, והמשיכה בדרכה.
תקופה ארוכה עקבתי לי בחשאי אחרי אותה בריה טובה, ראיתי איך הלך שיא כוחה – ודעך, כאשר במקביל השקיעה יותר ויותר מיתרת כוחותיה בהקפדה על חיוך גדול וכנפיים מתוחות עד קצותיהן.
אט אט הפך עבורי אותו משפט שכ"כ איפיין אותה (שאין לה בעיה עם זה) לפחות קסום בעיניי… דאגה התגנבה אל ליבי והחלטתי לעזור לה ולספר לה את שראיתי.
בשעת השקיעה, כאשר אורות כתומים וחמים שטפו את העולם, ישבה לה בת היער הקטנה בראש עץ תמיר. אזרתי אומץ, ניגשתי אליה, ואמרתי- "בת יער יפה, בת יער טובה, אני מבקש את סליחתך שעד כה עשיתי זאת בחשאי, אך מזה תקופה שאני עוקב אחר צעדייך, מנסה ללמוד ולהתחקות אחר סוד הנתינה האינסופית שלך. אבל… תוך כדי המסע גיליתי פנים נוספים של חייך, שחלקם הדאיגו אותי קצת, וחלקם אפילו ממש…".
"על מה אתה מדבר, בן יער יקר?" שאלה אותי בחיוכה המתוק.
"ובכן, ראיתי איך את עוזרת ללא הרף לכל בריות היער, ואכן אין דבר נפלא מנתינה. זכיתי לראות מהצד כיצד נראה חסד אמיתי ואהבה ללא תנאי. אך עוד ראיתי (וכאן טמונה דאגתי כלפייך) איך צבעייך ההדורים, שנראה ששלובים עם כוחותייך, הלכו ודעכו קמעה, כאשר נתת מבלי לחשב את כוחותייך, רצונותייך או משאלות ליבך.
האם אי פעם עצרת לבדוק מה מקורה של נתינה זו, והאם באמת יעמדו לך כוחותייך בלי גבול?
ובכלל תהיתי, האם בסתר ליבך היית רוצה קצת לנוח, אולי לבחור ולא רק באופן טבעי לעזור?"
בת היער הסתכלה עליי במבט מבולבל משהו, וענתה בהיסוס- "אהההה, לא, אף פעם לא שמעתי שאלו מסוג זה בכלל. תמיד ידעתי שזכיתי בכוחות עצומים וגדולים שיעודם לעזור לכל מי שכוחו לא עמד לו, ולממש את תפקידי", אמרה ומיד חייכה חיוך גדול.
"אין ספק שאת בריה קסומה" אמרתי, "אך כדי שיהיה לך כח לתת לאחרים, עלייך להקפיד לשמור גם על כוחותייך". בת היער נראתה מופתעת עוד יותר. "אבל איך עושים זאת? איני יודעת". "גם אני עוד לא יודע" אמרתי, "אבל אם תרשי לי, נוכל לחקור יחד את התעלומה".
כך יצאנו, שני חברים, אל דרכנו.
בעודנו צועדים בינות עצי היער העתיק והיפה, שאלתי- "שמעתי אותך לא פעם מספרת, שמה שמחדש את כוחותייך הן 3 מתנות- סוד. האם תרצי לשתף אותי מהן אותן מתנות? כך אולי נצליח יחד להבין איך לחזק ולהעצים אותך, וגם- לשמור עלייך!" בת היער חייכה במבוכה, היא לא היתה כ"כ רגילה להפנות את הכוחות ותשומת הלב, אל עצמה. "טוב", אמרה. "בוא ננסה".
"מתנת הסוד הראשונה שלי, היא חיבוקים. הם ממלאים אותי אושר ומאפשרים לי למתוח את כנפיי גבוה גבוה כדי שאוכל לעוף ולעזור גם למי שרחוק או גבוה ממני.
מתנת הסוד השניה, היא אהבה- אין בעיניי דבר נפלא מאהבה בעולם. האהבה ממלאה את ליבי כמו גם את לבבות חבריי להם אני זוכה לעזור".
"אבל, תשובתך קצת מבלבלת אותי", אמרתי, "שכן, אם אלה כוחם של החיבוק והאהבה עבורך, מדוע כשלך קשה- את תמיד לבד?". בת היער השתתקה, השפילה מבט (חששתי שאולי הבכתי אותה בלי כוונה) ולפתע הרימה את ראשה ואמרה- "תודה לך על שאלתך. היא חדשה לי ועוד איני יודעת את תשובתה, אך רעד קל בכנפיי אומר לי שאנחנו בכוון הנכון".
"ומהי מתנת הסוד השלישית שלך, אם מותר לי לשאול?", בת היער משכה קלות בכתפיה ואמרה בקול חלוש- "אה, מתנה זו היא עדיין בגדר תעלומה עבורי… רוצה לראות אותה?" (שאלה בהתרגשות), "ברור!!" צהלתי משמחה. "בוא אחריי!" אמרה. שנינו פרשנו כנפיים, חייכנו זה אל זו ויצאנו לדרך.
במרכז האגם, ממש על פני המים, פרח לו פרח מיוחד. "זה פרח הסוד שלי", אמרה ודמעה של התרגשות נצצה בעינה.
"תראה כמה שהוא יפה" אמרה כמעט בלחישה. "שם, בליבת הפרח, נמצא סוד שעד היום לא הסברתי אותו במילים, פשוט הרגשתי אותו זורם בתוכי. מה אתה רואה בו?"
"אני רואה בליבת הפרח שני צדדים השלובים ומכילים זה את זה. הם נראים בזרימה, הפריה ותנועה הדדית בלתי פוסקת. אני רואה איזון".
"ואו" אמרה בת היער בקול קטן, "אני חושבת שזה הסוד שרצה הפרח לספר לי ולכן מילא את כוחותיי כל פעם שהגעתי לבקרו. בעודי מעניקה באהבה אנרגיה לעולם, לא מצאתי מקום לבקש אנרגיה חזרה. לכן כנראה נחלשתי".
"אני יכולה לספר לך סוד?", "ברור!" אמרתי. "ובכן, מאז שנולדתי לימדו אותי שזה או שאתה עוזר, או שאתה לא, כמו שני הצבעים השונים שעל הפרח. אז אני עוזרת, כי לי יש כוחות רבים, שיעודם לעזור גם לאחרים! לכן, גם כשהתעייפתי כ"כ מלעשות ללא הרף, לא הרשיתי לעצמי לנוח.
אני חושבת שמשהו בי האמין שאם לא אעשה, לא יהיה לי מקום בעולם. אם לא אעזור, בטח מישהו אחר יעזור, ואז- לא יצטרכו אותי יותר… ולא ישנה עוד לתושבי היער אם בכלל אהיה קיימת (וזאת כבר מחשבה מפחידה אפילו בשביל בת יער אמיצה כמוני).
נתינה עבורי היא כמו קסם של יופי בעולם, כמו שדה פרחים. מה תעדיף- שדה בלי פרחים או שדה שתמיד פורח?". "אבל אין באמת שדה שפורח כל הזמן ועוד תמיד…", אמרתי. "נכון", אמרה בקול חלוש, ודימעה זלגה מעינה. "אבל ככה חשבתי, וזה הלך וגמר את כוחותיי…"
ככל שדיברה בת היער המותשת, הלכו כנפיה והתקפלו וצבעיהן דהו עד שכמעט נעלמו. היא היתה עצובה על השנים שעברו כך ולא ניתן יהיה לתקנן, ועל האמת שקשה היה לה לפגוש וודאי לספר.
ניגשתי אליה, הנחתי את ידי על כתפה ואמרתי- "אני מאמין שכל אחד מאיתנו הולך בדרכים נפלאות ומצמיחות בחלק מחויות חיינו, ובחלק אנחנו הולכים קצת לאיבוד. באלה האחרונות, העולם מציע לנו באהבה ובחכמה רבה עזרה והכוונה. נדמה לי שמה שניסה לאמר לך הפרח, היה שאת יכולה (ואף צריכה) להרשות לעצמך לקבל גם חזרה אנרגיה מהעולם, אחרת את לא מאפשרת גם בתוכך את אותה תנועה מבורכת. לימדי מפרחי השדה והיופי שהם מעניקים לעולם, אך במקביל נעזרים בשמש, במים, באדמה ואפילו בחברים קטנים שמגיעים לאבק אותם.
הנה שנינו כאן, יחד, ולא רק את לבדך נחבאת עם סודך. סוף סוף נשמע שאת מתחילה להפנות חלק מכוחות הנתינה שלך- גם כלפי עצמך, זה נפלא!" חייכתי.
בת היער השפילה מבטה ואמרה בקול חלש- "אולי בגלל התחושה שנולדתי עם הרבה כוחות נתינה, תמיד אמרתי "אין לי בעיה עם זה". אבל האמת היא (ראשה התרומם וקולה התחזק-) אולי, אולי זה הסוד האמיתי- שיש לי בעיה עם זה!!!
יש לי בעיה עם זה שלא איפשרתי לעצמי לנוח מדי פעם- ועדיין לאהוב את עצמי!
יש לי בעיה עם זה שלכולם איפשרתי לבחור ולשחרר- ורק לעצמי לא איפשרתי!"
באופן די מפתיע, חיוך הלך ונפרש על פניה.
"תודה ששלחו לי חבר יקר כמותך, תודה שעזרת לי לראות את החלקים שהיו נסתרים מעיניי עד כה.
השיתוף והשיח איתך כמו פתחו בי מחדש את הנשימה והתנועה, וגם על כך- אני מלאת הודיה…"
"אכן חכמת חיים גדולה טמונה בפרח-הסוד הנפלא שלך. לעתים ברגעי הקושי אנחנו מרגישים לבד או שאסור לנו להראות חולשה, אך זכרי שהעולם רואה ושומר עלייך תמיד.
לעתים מסריו ברורים ולעתים הוא שולח רמזים, כמו הרוח הנושבת לעתים בחוזקה ולעתים נושבת כמעט ברמיזה. כמו עם הרוח, כך עם החיים. ככל שתהיי קשובה אל הרוח, יגברו כוחותייך לדייק את עצמך ולנהל את צעדייך ולהתמיר כל פעם מחדש. זכרי להעניק גם לעצמך, בין היתר כדי- שיעמדו לך כוחותייך להעניק לעולם".
"תודה לך, חבר יקר, על המסע המלמד בו הובלת אותי", אמרה בת היער.
"תודה לך, בריה יקרה שאת, שלימדת גם אותי שיעור חשוב זה. מי יתן ויהיו כנפייך מתוחות, צבעייך עוצמתיים ונתינתך טובה ונכונה".
שני החברים התחבקו חיבוק ארוך, ויצאו כל אחד לדרכו.
ומאז ועד היום, אם תחפשו אותה בינות העצים, לפעמים תמצאו אותה עוזרת לחבריה ביער,
ולפעמים- תמצאו אותה שרועה על ערסל במרומי עץ גבוה,
נחה ונטענת כוחות יפים, צבעוניים ועוצמתיים.