ניסיתם פעם לשחות עם משקולות על הרגליים?

לרוץ עם תיק מלא אבנים?

ומה עם לנסות להצליח כשכל הזמן דופקים לכם עם פטיש על הראש שאתם לא מספיק טובים, שאין לכם סיכוי, שיכולתם לעשות יותר טוב?

טוב, אני מניחה שהרעיון ברור בגדול. רק שאלה מרגיזה אחרונה –

האם אתם שופטים את עצמכם ומקשים על עצמכם, לפעמים אפילו יותר מאחרים?

אני מניחה שרבים מכם מהנהנים עכשיו לעצמכם… קוראים לזה שיפוטיות עצמית, בעיה שהיא נחלת כולנו, או לכל הפחות רובנו.

זו בעיה "תורשתית" ומדבקת, שבמודע או שלא במודע למדנו מהורינו או ממבוגרים אחרים שגידלו אותנו (במוסדות החינוך, במשפחה, בחוגים ובכלל) ו… יש סיכוי (לא קטן) שנוריש אותה לילדינו.

למי מכם שרוצה להתבאס ולשפוט את עצמו (גם) על זה, זה הזמן.

מי שרוצה למצוא דרך חדשה להתמודד עם דברים לא נוחים בחייו – מוזמן להמשיך לקרוא!

איך מתפתחת לה השיפוטיות העצמית?

תחשבו על תינוק רך שרק נולד, כמוהו נולדנו גם אנחנו, כדף חלק.

מרגע לידתנו ובמיוחד ב-6-7 השנים הראשונות (אם כי דברים משמעותיים יתכן ונחרטו בנו גם בעקבות חויות משמעותיות בגיל מאוחר יותר), כמו מכשיר הקלטה אספנו את המידע שהסתובב סביבנו.

צפינו כיצד ההורים שלנו התנהגו (זה עם זה, איתנו ובכלל בעולם), איך מבוגרים אחרים התנהגו (כלפינו, כלפי אחרים ובכלל), צפינו בעולם ובכל מה שקרה סביבנו.

בזה אחר זה, התחלנו (בעיקר באופן לא מודע) לקטלג דברים בחיינו, לתת ציונים למה טוב יותר וטוב פחות, ובין היתר – גם לעצמנו.

כשהיינו ילדים, ההורים אמרו לנו מה לעשות ומה לא לעשות, החמיאו לנו כשהצלחנו והעירו לנו כשלא.

גם ה"ציונים" לעצמנו (כמו דברים רבים אצל ילדים, דוגמת – אוכל, ביגוד, מחסה וכו) התבססו למעשה על מה שהגיע מבחוץ, פידבקים של הסביבה כלפינו.

כך גדלנו עם הרגל שיש מישהו שנותן לנו ציון לכל מה שאנחנו עושים.

רק שבבגרותנו, הקול של ההורים הפך להיות קול פנימי.

כבוגרים יש לנו מעין שוטר פנימי שמאפשר לנו "לסוע חופשי" היכן שהצלחנו בעבר וקטפנו מחמאות, אהבה וחיזוקים.

ועוצר אותנו (לפעמים "מעכב לחקירה קלה" ולפעמים "מכניס לכלא לזמן ממושך") היכן שחוינו בעבר חוסר הצלחה, ונזפו בנו, דחו אותנו, העירו לנו, אמרו לנו שאנחנו לא מוצלחים, לא מוכשרים וכו'.

בגדול – גרמו לנו להרגיש – קטנים.

התפקיד שלו הוא בעקרון להגן עלינו, לעצור אותנו לפני התהום הבא. הבעיה היא , שמרב שהוא מפחד שניפול לתהום, הוא לא ירשה לנו בכלל צאת לטיול. כך שכל החבר'ה יסעו, אבל בלעדינו.

החיים ימשכו ואנחנו נשאר מאחור. הפידבקים העצמיים שלנו, מושפעים מהאופן בו גידלו אותנו ולימדו אותנו להסתכל על העולם ועל עצמנו.

וכך גם גדלו הורינו ומחנכינו לאורך הדרך.

(אם פתאם עולה, לאור מילותיי, כעס במישהו כלפי אחר ש"בגללו אני כזה קשה עם עצמי", זכרו כי הוא חי עם הכלים שהיו לו, ואני רוצה להאמין שעשה את הכי טוב שיכל וידע).

ילד שיגדל בבית / סביבה בה מעודדים אותו ללמוד מהטעות, להתבונן בה, להבין מה צריך להיות אחרת ולנסות שוב ושוב ושוב עד שיצליח (אבל לא מתוך מקום מתגונן של "אסור להכשל", אלא ממקום של להאמין בעצמנו שאנחנו יכולים, שהצלחה היא אתגר ובסופה – מביאה סיפוק), יגדל להיות מבוגר שיאפשר לעצמו להתנסות, מתוך ידיעה שבדרך יהיו אתגרים.

זה יהיה אדם שכשיפגוש חוסר הצלחה, נכון – יתאכזב, אבל לאחר מכן ינשום עמוק, יעשה חישוב מסלול מחדש וינסה שוב.

זה אגב, האדם שהייתי בוחרת לתפקיד מוביל, ניהולי, פורץ דרך.

לעומת זאת, ילד שיגדל בבית / סביבה שלא מאפשרים את מרחב הלמידה שציינתי, יהיה שיפוטי ונוקשה כלפי עצמו וסביר שגם כלפי העולם. הסיכויים של ילד כזה להצליח (בילדות כמו גם בבגרות) הם קטנים ומוגבלים,

הרי אם אסור לטעות – עדיף לא לנסות.

ואם לא ננסה – נכון שלא נטעה, אבל גם לא נצליח…

איך הוא נראה? לאן תגיעו בסוף? האם נשימתכם האחרונה תהיה מלאה בחרטה?

עכשיו דמיינו עתיד בו אתם מרשים לעצמכם לחיות, אבל לחיות באמת!

מגשימים את החלומות שלכם, עושים את הדברים שאתם אוהבים, עובדים בדברים שאתם אוהבים, בונים את כל מה שתרצו שיהיה בחייכם.

הבחירה- קלה

ועכשיו… לעבודה!

העולם הוא גדול, מלא הזדמנויות ושפע. אנחנו כבר לא ילדים אלא מבוגרים, רכשנו כלים ונסיון בדרך, בואו נשתמש בהם. הרשו לעצמכם לחיות! הרי נולדתם לעולם כדי לחיות, לא? נצלו את הזמן בחכמה, אלה החיים שלכם. אז קדימה, בואו נשנה את התמונה!!!

בואו נאפשר לעצמנו ללמוד, לצמוח, להתנסות. בואו נזכיר לעצמנו (ולא משנה מאיזה חינוך ורקע הגענו) שרק מי שמנסה – יצליח.

לא היה, לא קיים וגם לא יהיה אף אדם מצליח, שלא התמודד עם קשיים וכשלונות בדרך. מה שהופך את האנשים המצליחנים – למצליחנים, היא היכולת שלהם לקום אחרי הנפילה.

בואו נרפה מעצמנו, נאפשר לעצמנו, נאהב את עצמנו ללא תנאי! כפי שאנחנו אוהבים את ילדינו.

בואו נאהב את עצמנו כשנטפס ונעלה, וניתן לעצמנו פי 100 יותר אהבה כשניפול, כשהכי נהיה זקוקים לאהבה הזאת.

המשקפיים בהם אנחנו בוחרים לראות את החיים ואת עצמנו, משפיעים על התחושה שלנו בגוף ובנפש (והרי אחד הם).

אנשים שלא עושים את התהליך של הפרדות ותיקון השיפוטיות העצמית (בדומה ל"פטישים" אחרים על הראש), נופלים לא פעם למחלות, עוזבים/ מאבדים את מקום העבודה, וכן הלאה.

מאבדים יותר ויותר אנרגיה עד שחיים בקושי.

זה לא פשוט…

מושבעים יקרים, קוראים יקרים, רגע אחד!

השיפוטיות עצמית מובילה לחסימת הפוטנציאל שלנו.

לוקחת לנו את החמצן, לוקחת לו את ההזדמנויות, יוצרת סביבה שלא תאפשר ללמוד, יוצרת אשמה פנימית, כעס פנימי, הרס פנימי, וכאמור -ההרס יבוא לידי ביטוי בגוף ובנפש כאחד!

אבל רגע, עוד דבר עוד יותר חשוב!!!

גם אותה בעצם אני לא רוצה לשפוט (הרי זה בדיוק ההרגל ממנו אני מזמינה אתכם להפרד)

אלא להתבונן בה – להבין שהיא ניהלה אתכם עד היום, כי אלה הכלים שהיו ברשותכם עד כה.

וזה בסדר.

רק שהיום, אתם קוראים את המילים האלה לא כילדים בני 4-5, אלא כבוגרים. היום עומדים לרשותכם כלים, ידע ונסיון חיים, ואם זה לא מספיק – הרשו לעצמכם להעזר בכלים חיצוניים, כמו האימון.

מגיע לכם לחיות ולחיות טוב, אתם לא חושבים?

איך ניתן להפרד משיפוטיות עצמית?

בגדול – בתהליך אימון קצר יחסית איתי.

בקצרה – אנסה להעזר בתמונות הבאות:

בגישה חיים כזאת, אני מרשה לעצמי לנסות – ולטעות, מנסה שוב – לא מצליחה, מנסה שוב – ולבסוף מצליחה! איזה סיפוק…

כל הצלחה תמלא אותי אנרגיה, שתעמוד לרשותי לצורך המאמץ שידרש לאתגר הבא.

וב"אנרגיה"- אני מתכוונת לאהבה, חיבוק, חיוך, מילה טובה. כל צורה של העצמת עצמנו.

זה אדם שמרב שהוא מפחד לאבד אנרגיה, ישאר סגור כאגרוף קפוץ, מה שגם לא יאפשר לאנרגיה להכנס.

בנימה אישית – אני מאמינה שלא על כל נושא צריך "להלחם".

חשוב יותר לשמר את האמונה שלנו בעצמנו, ביכולות שלנו, וחוסר הצלחה בנושא מסוים, לא אומר שאנחנו לא מוצלחים.

אלא לקבל את הדבר כמו שהוא – הנושא המסוים הזה, לא מצליח.

זה הזמן לבדוק, בין היתר, אם הנושא בכלל מעניין אותי, תואם את התכונות הטבעיות שלי.

האם אני מנסה להתברג למקום הנכון לי, או שאול חוסר החיבור מנסה לאותת לי שאני מנסה להלחם על מקום שממילא לא יהיה לי טוב בו גם בהמשך.

הכי חשוב לזכור, שאני תמיד אותו שלם ומוצלח (עוד לא נולד האדם המושלם וכנראה שגם לא יוולד כזה).

ולמעשה בעצם זה שאני מאפשרת לעצמי לנסות ולטעות / לתעות – אני מאפשרת לעצמי להגדיל את השלם שלי עוד יותר.

לפעמים צריך להשבר – כדי להפוך לגרסה החדשה של עצמכם

בחרתי עבורכם כאן את אחד הסרטונים הכי יפים שפגשתי עד היום.

סרטון קצר, קולע ומדויק.

סרטון שכל פעם שאני צופה בו, מחזיר לי את האויר לנשימה ואת החמלה והאהבה שלי כלפי עצמי.

תהנו!